לאחר הלחימה ב-2014 עשרות אלפי עקורים שהו חודשים בבתי ספר של אונר"א ברצועה. צילום: אדוארדו סוטרס חליל
לפני שש שנים, לא מאוד מזמן, ישראל עוד אסרה על כניסת כוסברה לעזה. כוסברה, שוקולד, צעצועים, פירות מסוימים, מחברות, כל אלו הוגדרו "מותרות", וכניסתם התאפשרה או נמנעה בהתאם לרצונם הטוב של פקידים בכירים ועלומים במשרד הביטחון. המדיניות הזו תוארה תחילה, בכנות, כ"לוחמה כלכלית", מאמץ ישראלי ללחוץ על התושבים כדי להפיל את שלטון חמאס ברצועה, אולם עם השנים, וככל שנעשה ברור שלא מחסור בשוקולד או נייר טואלט יפיל את חמאס, התחילו לדבר על המדיניות פחות ופחות. אנשים שכן דיברו עם מקבלי החלטות, שמעו מגוון נימוקים למדיניות הזו, מניסיון לבדל בין שלטון חמאס ברצועה לשלטון פתח בגדה ועד ל"שלא יאכלו קיווי מעל הראש של גלעד שליט".
במשך שנים, עוד לפני ההתנתקות, הגבילה ישראל כניסת סחורות אזרחיות מסוימות לעזה ולגדה בטענה שהן יכולות לשמש גם לצרכים צבאיים. עם השנים הרשימה התרחבה ונוספו אליה עוד ועוד סחורות, וב-2010 נוספה רשימת הסחורות שמוגבלת כניסתן רק לרצועה. בשם הדו-שימושיות, החשש שפריט אזרחי ישמש למטרה עוינת, אסרה ישראל מאז 2007 על כניסת חומרי בניין לרצועה, בתחילה בטענה שהם עשויים לשמש לבניית ביצורים ומאוחר יותר, לבניית מנהרות. האיסור נותר על כנו גם כאשר היה ידוע שחומרי בניין נכנסו בכמויות ענק דרך מנהרות ממצרים ושהמגבלות פוגעות רק בארגונים הבינלאומיים.
ב-2010, אחרי שהסתבכה השתלטות חיילי השייטת על המשט לעזה והסגר על עזה שוב עלה לכותרות, החליטו בישראל להחליף מדיניות ולהתיר לסחורה אזרחית להיכנס לרצועה. נוצרה הסכמה רחבה שהמדיניות הקודמת היתה טעות. ראש הממשלה אז והיום, בנימין נתניהו, ניסח זאת כך: "הסגר האזרחי פגע בסגר הביטחוני."
הסיפור הזה הוא משל טוב לנזקיה של מדיניות שלא מדברים עליה, לאינרציה, להחלטות הרסניות שמתקבלות בשם טעמים מדיניים יותר מאשר ביטחוניים. אבל הוא גם התחלה טובה לדיון על הסיבה המרכזית שבשמה מוגבלת כיום הכנסת סחורות אזרחיות לרצועת עזה.
לאחר מבצע "צוק איתן" הותרה כניסה מפוקחת של חומרי בניין לרצועה, אולם כניסת פריטים רבים עדיין מוגבלת ובחודשים האחרונים רשימת הפריטים המוגדרים דו-שימושיים אף התרחבה באופן משמעותי. לאחרונה הגבילה ישראל את כניסתם גם של לוחות עץ, ומוטטה באבחה את ענף הריהוט ברצועה; לרשימה התווספו גם מכשירי אל-פסק, למרות הפסקות החשמל הסדירות שהרצועה סובלת מהם. ישראל מגבילה כניסה של שמן קיק, של דשנים, מכונות רנטגן, מנופים וציוד כבד, צינורות, סוללות, מכשירי ריתוך.
מדובר בהמון פריטים אזרחיים חיוניים ובסיסיים, לשיקום, לחיים שוטפים. החיים במחסור כזה מכבידים על מילוי צרכי היומיום, מאטים את מלאכת השיקום ומדכאים יוזמות חדשות וסיכויים לפריצת דרך חיונית. ואלה הבעיות העיקריות:
- ישראל אינה המדינה היחידה שמחזיקה ברשימת סחורות דו-שימושיות, אולם הרשימה הישראלית רחבה בהרבה מהסטנדרטים הבינלאומיים המוכרים, כלולים בה פריטים רבים שבעליל אינם צבאיים, ונראה שבשיקולים המתבקשים בהשוואת התועלת הביטחונית האפשרית כתוצאה מהמגבלות לנזקים שנגרמים לתקינות חיי תושבי הרצועה, התושבים משתתפים די שוליים במשוואה.
- לרשימה הרחבה נלווה גם מנגנון אישור מסורבל ובלתי-שקוף, שמציב מכשולים גם בפני ארגונים בינלאומיים מבוססים, לא כל שכן סוחרים פרטיים, ובוודאי יזמים צעירים. עבור רבים, המגבלות הן איסור דה-פקטו, מכיוון שתהליך השגת האישור עלום, מאוד יקר, שרירותי ומעורפל. בנוסף, יש ברשימה פריטים שדה-פקטו אסורים, כלומר היא ברובה אפורה, אך יש בה גם חלקים שחורים לגמרי.
- כאשר שלחנו מכתב למתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) שמבקש לאפשר כניסת עץ חיוני לרצועה, כתב בתשובתו, בין היתר: "אין מוטלת על מדינת ישראל כל חובה לאפשר הכנסת מוצרים מסוג זה לרצועת עזה". זוהי הגישה, חרף ההצהרות על מחויבות לשיקום.
ישראל נוטלת לעצמה את השליטה על שער הכניסה היחיד של סחורה הנצרכת על ידי למעלה ממיליון 800 אלף בני אדם, חולשת על מרשם האוכלוסין, מאשרת או לא מאפשרת בנייה, מפקיעה שטחי חקלאות הסמוכים לגדר, מנהלת את המרחב התקשורתי ומגבילה מאוד את תנועת האנשים אל ומתוך הרצועה. מידה כזאת של שליטה מטילה על מי שמחזיק בה שורה של חובות, חוקיות ומוסריות. על ישראל בהחלט חלה חובה לאפשר הכנסה של מוצרים מסוג זה ואחרים, החיוניים לחיים אזרחיים תקינים. בצבא אומרים שיש גם תועלת ביטחונית בכך.
דף המידע שאנחנו מפרסמים היום הוא התחלת בחינה של אופן ניהול רשימת הפריטים הדו-שימושיים הדורשים אישור מיוחד כדי שאפשר יהיה להכניסם לרצועה. יש בו המידע החוקי והמעשי, לצד הקשר של מצב תושבי רצועת עזה והנזקים שהרשימה ויישומה גורמים. בהמשך נביא את קולותיהם של מי שנפגעים מההתנהלות, נבחן את נזקיה ונפרסם כל מידע חדש שנצליח לחשוף.
